גזר דין בתיק ת"פ 2907/07

כנטען בכתבי האישום בהם הודו הנאשמים (ואשר צורפו לדיון מאוחד) במסגרתו של הסדר טיעון, בשלהי שנת 2006 ובתחילתה של שנת 2007, פלשו הנאשמים לחנויות המצויות בשוק הסיטונאי בחברון, אם באמצעות שבירת קיר מפריד (הנאשמים דורון ויונית אביכזר), ואם באמצעות העברת חפצים אישיים ומטלטלין לנכס (הנאשמים שלום שליסל ותהילה ומשה יהלום).

בשל כל אלו, נקבע כי הנאשמים ביצעו עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

גזר דינם (המבוסס על הסכמת הצדדים) של יונית ודורון אביכזר, לפיו הם לא הורשעו בדינם והוטל עליהם לבצע שרות לתועלת הציבור בהיקפים שונים, ניתן ביום 9.9.13, בהתבסס על הסכמת הצדדים.

טענות הצדדים

המאשימה סבורה, כי מדובר בעבירות רכוש משמעותיות שיש בהן כדי להביא להרשעתם של הנאשמים, וכן לחייבם בתוכנית של"צ מורחבת.

לאורה של הפסיקה הנוהגת, הערך המוגן העוסק בהגנה על רכוש הזולת, ונסיבות העבירה כפי שתוארו לעיל, סוברת המאשימה כי דינם של הנאשמים להיות מורשעים בדין ומתחם הענישה הראוי צריך שיעמוד על שרות לתועלת הציבור (אף ללא הרשעה), קנס ומאסר מותנה ועד למאסר קצר בפועל.

לנוכח עברם הנקי של הנאשמים והזמן הרב שעבר מאז ביצוען של העבירות המתוארות בכתב האישום, סבור ב"כ המאשימה כי העונש המתאים צריך שיעמוד על הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם, היינו, הרשעה, מאסר מותנה וקנס.

מנגד, סבור ב"כ הנאשמים, כי מדובר באירוע נקודתי שמקורו בסכסוך קרקעות אזרחי וכי הנאשמים פעלו על פי אמונתם ומצפונם, ועניין זה צריך שייזקף לזכותם של הנאשמים וצריך שיביא להתחשבות בעונשם.

עוד הוסיף ב"כ הנאשמים, כי למרשיו עומדת טענה של הגנה מן הצדק, שעניינה אכיפה בררנית של מתיישבים יהודים בנפת חברון אל מול אכיפה חלקית וסלחנית כלפי עבירות דומות הנעברות על ידי תושבים פלסטינאיים מקומיים.

טענה זו נתמכה לדבריו, בנתונים מוכחים שהושגו על ידו באמצעות שתי עתירות מנהליות שהוגשו בעניין זה.

כמו כן, הפנה ב"כ הנאשמים לתסקיר שירות המבחן העוסק בעניינם של הנאשמים כולם, וגורס כי הם, בכללותם, אנשים נורמטיביים ואין באישיותם קווים עברייניים, ועל כן נכון יהיה שלא להרשיעם בדין בשל הפגיעה העתידית התעסוקתית והחברתית של ההרשעה ולאור האיזון הנצרך.

לאור כל אלו, ולנוכח העובדה כי מאז ביצוען של העבירות המתוארות בכתבי האישום חלפו שבע שנים אשר במהלכם לא נפתחו לנאשמים תיקים נוספים, לשיטתו, אין להרשיע את הנאשמים בדינם, והעונש המתאים  צריך שיעמוד על שרות לתועלת הציבור בלבד.

דיון והכרעה

מתחם העונש ההולם

מעשיהם של הנאשמים משתייכים לעבירות הרכוש במדרגן הנמוך, והן נושקות לסכסוכים אזרחיים נשואי אותן החנויות בשוק הסיטונאי בחברון.

כל אדם וכל גוף זכאי להגנתו של החוק ומערכת המשפט, בשמירה על רכושו ובהגנה מפולשים אליו.

פלישה וכניסה לטריטוריה זרה, השייכת לאדם אחר או לגוף אחר, יש בה כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים החוקיים.

אם זאת, ייאמר, כי במקרה דנן, המניע לפלישה זו אינו ממון, תאוות בצע או רצון לעשות עושר ולא במשפט. המניע לפלישה הוא סכסוך ערכי (ויש שיאמרו אף לאומי), בדבר הבעלות החוקית על חלקות הממוקמות באיזור היהודי של חברון בתקופה הקודמת למאורעות תרפ"ט (1929).

הנאשמים לא הרוויחו רווח אישי מפלישה זו, ולא היו אמורים להרוויח רווח שכזה.